פסק-דין בתיק תא"ח 6449-01-13

1.         התובעים הגישו ביום 3.1.13 תביעה לפינוי מושכר , בהתאם להוראות פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקסד"א), ובה התבקש בית המשפט להורות על פינוי מידי של הנתבע מחנות המצויה ברחוב יד חרוצים 14 בירושלים (להלן - החנות).

            כבר כעת יצוין, כי לאור הוראות תקנה 214טז (ב) לתקסד"א, יהיה  פסק הדין מנומק באופן תמציתי בלבד, שכן אין בו חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור,  המצדיקים חריגה מהוראות התקנה האמורה.

2.         על פי כתב התביעה, מכוח בעלותם של התובעים בחנות, נחתם ביניהם לבין הנתבע הסכם שכירות חופשית אחרון בשנת 2008,  על אף שהחנות הוחזקה על ידי הנתבע גם קודם לכן, כאשר תקופת השכירות הוגדרה לתקופה של שנה אחת בלבד , החל ביום 5.1.08, וניתנה לנתבע אפשרות הארכה לתקופות נוספות "עד לתום 3 שנות אופציה, קרי עד 1.1.12".

3.         לטענת התובעים, הסכם השכירות מעגן מפורשות כי כל הסכמה צריכה להינתן במפורש ובכתב.

            התובעים  מודים כי בין הצדדים לא נחתם הסכם להארכת תקופת השכירות מעבר למוסכם, דהיינו מעבר ליום  1.1.12,  ומאידך  הם מודים כי ההסכם חודש בעל פה , ואף ניתנו המחאות על ידי הנתבע עד ליום 31.12.12.

            לטענתם, הם הודיעו לנתבע כי תקופת השכירות תבוא לקצה ביום 31.12.12, אך הנתבע הודיע להם כי בכוונתו להישאר בנכס, וזאת תוך התרסה ברורה בזכותם של התובעים, כבעלים, לעשות בקניינם כרצונם ולהשכירו לצדדים שלישיים.

4.         התובעים מכחישים את טענת הנתבע בסיכומיו לפיה הוסכם בין הצדדים בעל פה, כי  תקופת השכירות ,שראשיתה ביום  1.1.12, תהיה  מעבר לשנת שכירות אחת  דהיינו עד סוף 2012, לעוד  ארבע  שנות אופציה, דהיינו עד סוף שנת 2016.

5.         הנתבע טוען כי הוא מחזיק בחנות משנת 1993, ובמשך כ - 18 שנים נהגו הצדדים להתקשר בהסכם שכירות למשך שנה אחת + שלוש שנות אופציה.

            האופציה הייתה תמיד של השוכר, הנתבע.

            לטענתו, מכוח ההתנהלות של הצדדים במשך תקופה ארוכה - הוכח כי ההסכם האחרון מקנה לנתבע את הזכות להמשיך ולשכור את המושכר עד 31.12.16.

6.         הואיל ואין מחלוקת כי ההסכם בכתב הסתיים ביום 1.1.12 , ולאחר מכן הוסכם בעל פה ובהתנהגות על המשך השכירות - השאלה שעומדת לפנינו היא עובדתית במהותה:

            האם ההסכמה בעל פה ובהתנהגות הייתה רק על עוד שנה אחת,  קרי עד ליום 31.12.12, כטענת התובעים, או שמדובר בהסכמה על הארכת תקופת השכירות לשנה אחת ובנוסף לעוד ארבע שנות אופציה , דהיינו עד סוף שנת 2016, כטענת הנתבע.

7.         אין מחלוקת כי הנטל להוכיח את טענת האופציה מעבר לשנת 2012 מוטל על הנתבע, ועלינו לבחון האם עמד הנתבע בנטל זה.

8.         לאחר שמיעת כל העדויות מטעם הצדדים ועיון בטענותיהם - הגעתי מסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים, אם כי לא באופן מלא, כפי שיובהר להלן.

9.         מעדותו של התובע 2, מרדכי בסון,  לא עולה באופן מפורש כי במשך כל התקופה עד שנת 2012 היו תמיד חוזים בכתב בין הצדדים.

ההפך הוא הנכון.

כאשר נשאל התובע 2 על ידי בית המשפט אם במשך כל התקופה עד שנת 2012 היו חוזים בכתב, שאת חלקם הוא לא טרח לשמור - ענה התובע 2:

            "בדרך כלל עשינו חוזים, ובשנת 2008

הוא דאג להביא את החוזה ויש בו שינויים"